בכי טוב

הימים האחרונים קשוחים במיוחד. מלא עבודה, מלא תכנונים לעתיד, מלא אירגונים, קניות, סיבובים וטיולים לקראת הדירה החדשה ובעיקר- מלא מלא מלא לחץ. אני מודה על הכל, ובכל זאת, אתמול, נשברתי. ברק ביקש ממני לעשות משהו קטן ואמרתי לו שאין לי כוח, אני עייפה. הוא כעס ויצא מהבית לדירה החדשה.

נרדמתי על הספה בסלון, וכשברק חזר הביתה הוא מצא אותי שרועה בין כריות, מותשת, ישנה. הוא העיר אותי כדי לעבור לחדר, אבל פתאום פרצתי בבכי. ״אין לי כוח״ אמרתי לו. ״אני לא מספיקה. כלום גם כשאני ממש מנסה. אני לא מצליחה לעשות כל מה שאני רוצה, כל מה שאני צריכה, אני קורסת ומאכזבת.״ הוא חיבק והרגיע והתעקש שהוא סתם התעצבן לרגע ולא איכזבתי אותו ולא כלום, אבל זה לא הרגיע אותי. המשכתי לבכות.

גדלתי תחת האמונה ש״בכי זה לחלשים״ שצריך לקרוע את התחת ולעבוד ממש קשה כדי להשיג מה שרוצים ושאין שום סיבה לרחם על עצמך. עם השנים, הבנתי שבכי הוא לא חולשה, הוא דרך להביע רגש, לפרוק. הדמעות הן הסבון של הנפש. הן מנקות אותה ועוזרות לה להתחדש ולהתרענן.
אבל אתמול, הרגשתי שאני חלשה. ברק חיבק אותי חזק ואמר לי שוב ושוב ״מותר לך לבכות.״ וגרם לי לחבק את הצער, להבין שזו נפילה אחרי תקופה קשוחה, שזה לגיטימי ובסדר ובעיקר- שזה מותר.
לקחתי נשימה עמוקה. ועוד אחת. ועוד אחת. עד שבסוף נרגעתי. חיבקתי את ברק, חיבקתי את עצמי. קמתי, הלכתי לשטוף פנים ומול המראה הזכרתי לעצמי את מה שאזכיר גם לכן: מותר לך להישבר לפעמים. זה לא הופך אותך לפחות טובה.