ככל שאהבתי יותר פנימה, הרשיתי לעצמי לאהוב החוצה.

אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שמרשות לעצמן להסתובב בתחתונים. לא ליד חברות, לא ליד בנות משפחה ואפילו לא בים או בבריכה. התביישתי ברגליים שלי, בצלוליט שמעטר לי את הישבן, בחלקים הלא חלקים של הגוף שלי. בשנים האחרונות משהו השתנה. ככל שנחשפתי יותר מבפנים, ככה הרשיתי לעצמי להיחשף יותר מבחוץ. לאט לאט הורדתי עוד שכבה. פיזית, של עוד בגד שירד ממני ואיפשר לי לעמוד בגאווה, בלי צורך להתחבא או להסתיר את הגוף שלי.
מהילדה שלובשת מכנס קצר בים ולא מוכנה להיכנס למים כדי שלא תצטרך להוריד אותו, הפכתי להיות זו שמתפשטת בכל מקום, שלא מרגישה צורך להסתתר מאחורי שום דבר.

גם בימי צילום, כשסביבי עשרות בנות חטובות ורזות ממני, הרגשתי סופסוף בנוח.
ולא כי משהו בגוף שלי השתנה, הצלוליט וסימני המתיחה עדיין מעטרים את רגליי, אבל משהו בפנים השתנה. כשהבנתי שמה שמגדיר אותי זה לא כמה ״חלקה״ או רזה אני, אלא מה שנמצא בפנים.
ככל שאהבתי יותר פנימה, הרשיתי לעצמי לאהוב החוצה. ככל שחשבתי שהלב שלי יפה יותר, ככה גם הגוף והפנים הפכו להיות יפים יותר.

לפני שבועיים עמדתי בנינוחות מול מצלמה, עם תחתונים, מול שני זרים שלא הכרתי עד אותו הרגע אבל גרמו לי להרגיש מספיק בנוח כדי שלא יהיה לי אכפת והיה לי כיף. הרגשתי יפה, חזקה ומאושרת.

ואחרי שקיבלתי את התמונות, הרגשתי את מה שחיפשתי להרגיש כל חיי- שלווה, שלמה, נינוחה.
וזה שווה כל תהליך שעברתי בדרך❤️