לפעמים כל מה שצריך הוא מישהו אחד שמאמין בך.

מגיל קטן חמקתי מדברים שמפחידים אותי.
כשהייתי בת 17, בזמן שכל חבריי היו במירוץ להוצאת הרישיון, אני דחיתי את העניין. פחדתי שאכשל בתיאוריה, בטסט, שלא אעבור. היה לי יותר נוח וקל לחמוק מאשר להתמודד.
יום אחד, ברק החליט שדי. ״לכולם כבר יש רישיון ואת עדיין לא ניגשת לתאוריה״
במשך שלושה ימים הוא ישב ולמד איתי, למרות שהוא כבר היה הרבה אחרי.
ביום האחרון, שנייה לפני המבחן, אמרתי לו שהתחרטתי ושאני לא רוצה לגשת. הוא סגר אותי בחדר, לקח את הפלאפון ואמר לי שהוא ידאג לשלוש ארוחות ולכל מה שאני צריכה, אבל אני לא קמה מהמחשב עד שאני לא מרגישה מוכנה.
יום למחרת, הוא קם בבוקר, שלח לי הודעה לוודא שאני ערה וחיכה לשמוע אם עברתי.
כמובן שעברתי, אבל בלעדיו זה לא היה קורה.

כשהייתי באוניברסיטה, היה לי קורס שלא הבנתי בו כלום. במעמד עבודת הגשת הסיום, רציתי שוב, לפרוש. גם אז ברק דאג שלא אברח, שאתמודד. הוא ישב איתי כל הלילה, למד איתי הכל ועזר לי לכתוב.
בעבודה הזאת הוצאתי 93.

מאז ועד היום ברק דאג ודואג תמיד לדחוף אותי לקצה, הוא מאמין בי פי מיליון ממה שאני מאמינה בעצמי. כשאני מספרת לו על החלומות שלי, הוא כבר חושב איך יהיה אפשר להגשים אותם. כשאני מנסה לברוח, הוא דואג לתפוס אותי מאחור ולוודא שזה לא קורה.

אתמול, אחרי מעל 30 הרצאות זום, עשיתי הרצאה פרונטלית. זו אומנם לא הייתה הראשונה, אבל היא הייתה גדולה יותר מהאחרות ופחדתי ממנה ממש. כל השבוע קיוויתי שהיא תתבטל. לא כי לא רציתי אותה, כמובן, אלא כי שיקשקתי מהמחשבה שלא אהיה טובה מספיק. שאסתבך. שאשכח. שאתרגש.
וברק כמו ברק, היה שם כדי לעודד, לדחוף, להגיד לי שאני טובה ושהכל קטן עליי. הוא סגר את הכל ודאג שלא אתעסק בכלום חוץ מלהופיע.

ואחרי שסיימתי, הוא הסתכל עליי בגאווה אבל יותר מהכל, גרם לי להסתכל על עצמי בגאווה ענקית.

אומרים שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו, אני אומנם כבר לא ילדה, אבל כנראה שכל מה שכל אחד מאיתנו צריך, הוא שמישהו אחד יאמין בו.
לשמחתי, התחתנתי עם המישהו הזה ♥️