תבוסתנים נמאסתם?

לפני 7 שנים, כתבתי את ״תבוסתנים נמאסתם״ פוסט ש״צועק״ על כל אותם אנשים שרוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, אבל לא עושים שום דבר בשביל זה. מישהו שרוצה לרדת במשקל אבל ממשיך לאכול ג׳אנק, מישהי שרוצה למצוא זוגיות אבל לא עושה שום דבר בנידון וגם כאלו שרוצים למצוא עבודה אבל לא שולחים קורות חיים. כעסתי על האנשים האלה. כעסתי שהם ״מתבכיינים״ אבל לא עושים כלום כדי שמשהו ישתנה.
עם השנים, כשגדלתי, הבנתי שהדברים הם הרבה יותר מורכבים. שלפעמים גם כשאדם יודע שהוא במקום לא טוב, הוא לא מצליח למצוא את הכוחות לקום ולעזור לעצמו. הבנתי שלא כולם ״תבוסתנים״ כמו שקראתי להם אז, אלא שהדברים שהם עברו בחייהם גרמו להם להאמין שהמצב הקיים הוא המצב היחיד ושאין שום סיכוי לשנות אותו.

אבל עם השנים, גיליתי גם שיש סיכוי לשנות. ששום דבר, חוץ מהמוות, הוא לא סופי ומוחלט. שיש לנו הרבה יותר בחירה על החיים שלנו ועל העתיד שלנו ממה שאנחנו חושבים. גיליתי שלפעמים בכי הוא רק זעקה לעזרה.
גיליתי את כל אלו, כשמצאתי את עצמי בסיטואציה שבה לא האמנתי שאני יכולה יותר. רציתי לפרוץ את הגבולות של עצמי, אבל ויתרתי מראש. הרמתי ידיים. לא כי אני תבוסתנית, אלא כי פשוט לא האמנתי שאני מסוגלת.
אומרים שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו, מהמקום שבו אני נמצאת היום, אני יודעת שגם כל מה שמבוגר צריך- זה מישהו אחד שיאמין בו. שיגרום לו להבין שהוא יכול, שהכל אפשרי אם מספיק מנסים. אבל מאותו המקום, גם הבנתי ששום דבר לא יכול לקרות או להשתנות, אם לא אעשה צעד אקטיבי כדי שזה יקרה.

הפער בין ההחלטות שאנחנו מקבלים (״ממחר דיאטה״) עד השלב שבו אנחנו באמת מבצעים את אותן החלטות, יכול להיות מיידי ויכול להיות הרבה יותר ארוך, אבל הוא תלוי רק בי. אף אחד לא יכול לעשות עבורי את השינוי או את העבודה.

אנחנו חיים בדור שמחפש פתרונות מהירים לבעיות מורכבות. אמונות שבנינו במשך חיים שלמים לא יכולות להשתנות ברגע אחד. זה דורש זמן, השקעה, עבודה עצמית.
וזה מעצבן.
זה מעצבן כי אני רוצה לשלם לחדר כושר ולהיות רזה או לכתוב שאני מחפשת עבודה ולקבל משכורת, אבל החיים לא עובדים ככה ואין קיצורי דרך לשום מקום ששווה להגיע אליו.
אז אני כבר לא חושבת שכל מי שלא עושה שינוי הוא תבוסתן ואני מאמינה שאנשים רוצים לשנות ורק צריכים שמישהו יראה להם את הדרך, את השאר, נצטרך לעשות בעצמנו. כי אף אחד לא יעשה את השינוי בשבילנו.