יום האהבה

אני אחרי פרידה מהחבר, או אולי ריב, כותבת סטטוס בפייסבוק ושואלת "מי יהיה הוולנטיין שלי?"
החבר הכי טוב שלי מגיב לי על הסטטוס, ובמקביל שולח לי סמס "מה יש?" אני מספרת לו שאני עצובה ומתבכיינת, והוא כהרגלו, מעודד אותי ושולח אותי להתלבש, הולכים לאכול.
"אבל איפה יהיה מקום היום?!" אני מתעקשת והוא אומר לי לא לדאוג, אנחנו נמצא.

רבע שעה לאחר מכן, הוא אוסף אותי ואנחנו יוצאים במסע חיפושים בעקבות המסעדה המיוחלת. בדרך אני מספרת לו שאני עצובה. שאני מרגישה שאני דפוקה, שאני הורסת לעצמי. שאני לא יודעת לאהוב, לפחות לא כמו שמצפים ממני. שאני מפחדת שאני לנצח אהרוס כל דבר טוב שיהיה לי, כי יש לי קטע כזה, לחבל בדברים טובים.

הוא מנסה להרגיע אותי ועם האדישות הכל כך אופיינית לו, אומר "יהיה בסדר, את תמצאי את האחד שיצליח לקבל את זה שאת דפוקה" ומשום מה, אני מאמינה לו.
שעה וחצי לאחר מכן, אנחנו מוצאים את עצמנו על הבר בג'אפניקה. מסביבנו מלא זוגות, הכיסאות מקושטים בבלונים אדומים וורודים, הברמנית מחייכת אלינו ושואלת אם אנחנו רוצים "תפריט זוגי" או משהו אחר. אני עומדת להתפרץ גם עליה, אבל החבר משיג אותי ואומר לה ש"אנחנו ניקח כל מה שזוגי, תראי איזה חברה יפה יש לי, אני לא אפנק אותה?" ואני צוחקת, ואומרת לו שהוא סתום ושהוא בחיים לא היה מצליח לשרוד בתור חבר שלי.

לאורך הארוחה אני ממשיכה להתבכיין, לשאול למה האחד שלי עוד לא מגיע. למה כל החברות שלי כל כך נורמליות ורק אני מוזרה ורוצה מישהו שיעשה לי רע. והוא מצידו, חצי מתעלם, חצי מנחם, דוחף לי עוד סושי לפה ואומר שבסוף הכל יהיה בסדר, שאני רק ילדה ו"תרגעי כבר, את תמצאי את האחד שלך". ואני שוב, מאמינה לו.

אנחנו מסיימים את הערב והוא מחבק אותי חזק. מבטיח לי שיהיה בסדר, אומר לי שהוא הכי אוהב אותי בעולם ושאם אף אחד אחר לא יקח אותי- הוא יהיה מוכן לעשות את זה.

7 שנים אחר כך, יום האהבה 2017.
אני שוכבת במיטה וכותבת, החבר הכי טוב שלי, או בעצם- הארוס שלי, נמצא כרגע במקלחת, מתארגן למסעדה שאנחנו הולכים אליה. הפעם, מסעדה שתוכננה מראש.
לפני 7 שנים הוא הבטיח לי שאני אמצא את האחד שיצליח להכיל אותי ולקבל אותי למרות שאני דפוקה, האמנתי לו,
וכנראה שהייתה לי סיבה טובה,
כי הוא לא רק הבטיח,
הוא גם קיים את זה בעצמו.