השנה היא 2006, אני בכיתה ח', ל"ג בעומר מגיע ואני מאושרת. זה היום היחיד בשנה שאמא שלי מרשה לי לחזור מתי שאני רוצה הביתה. החברים מבית הספר עושים על האש, ואחרי שכנוע של בן, אחד הידידים שלי, אני מחליטה לנטוש לטובת מדורה עם חברים שלו מבית ספר אחר. אנחנו מגיעים למדורה ואני רואה כמה בנים שאני לא מכירה ועוד איזה אחד שהיה איתי בכיתה ז', אבל עזב אחרי שנה.
אני לובשת ג'ינס ארוך, גופייה לבנה ותיק גב שבו יש שמיכות או אולי מגבות, אני לא בדיוק זוכרת. לקראת 12 בלילה נהיה לי קר. התיק מעיק לי על הגב והבנים רוצים לעבור למדורה רחוקה יותר. אני מבקשת מהידיד לשים את התיק אצלו בבית, אבל הוא אומר שהבית שלו רחוק ושעדיף שאשים את זה אצל אחד החברים האחרים, שגר קרוב יותר, והוא גם יביא לי ג'קט.
החבר, הוא אותו אחד שלמד איתי בכיתה ז', אני ניגשת אליו ושואלת אם הוא יכול ללוות אותי לבית שלו, כדי שאשים את הדברים אצלו. הוא כמובן מסכים ואנחנו הולכים. הדרך קצרה, התיק נשאר בחדר שלו, הג'קט עליי ואנחנו חוזרים למדורה. כשמגיע הבוקר, הוא שואל אם אני רוצה לקחת את התיק בחזרה, אני כבר עייפה ומסריחה ממדורות ואומרת לו שאקח את זה ממנו מתישהו, לא דחוף לי.
5 שנים אחר כך, 2011, אמא של אותו בחור שואלת אותי אם לא בא לי לקחת כבר את התיק הזה בחזרה. אני אומרת לה שאם הוא נשאר שם עד עכשיו, זה כנראה המזל שלי, וכשהוא יחזור הביתה- גם אני אחזור. אומנם צחקתי, אבל המשפט הפך למנטרה ובכל פעם שהתיק עלה לדיון, מישהו קפץ ואמר "ביום שהתיק יחזור, גם רוני תחזור".
16 שנים עברו מאותו ל"ג בעומר. התיק, עדיין בחדר של הידיד, שעבר להיות החדר של אחיו, ברגע שהוא עבר לגור איתי, והפך להיות בעלי.
אוהבת את עצמך?
כמה פעמים מצאת את עצמך "מתבאסת" על עצמך?
בשביל זה יצרתי את התהליך המלא לאהבה עצמית
שם תוכלו למצוא המלצות חמות על מוצרים וחוויות שניסיתי, תשובות לשאלות נפוצות על זוגיות, משפחה ויחסים
